פסק-דין בתיק הפ"ב 12311-06-12

לפני בקשה לביטול פסק בורר (ומנגד- בקשה לאישורו), ועניינה- פסק הבורר הרב יצחק מאיר גלסברג מיום 3/6/12. הפסק חייב את המבקש, יחד עם חברה שבשליטתו, לשלם למשיב סכום של 400,000 ש"ח ומע"מ.

הסכם הבוררות הפקיד בידי הרב גלסברג את ההכרעה במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בהקשר קיומו של הסכם מיום יב' סיוון תשע"א. היות שהמבקש נטל הלוואה מחברת "מנורה מבטחים"      (להלן: "מנורה"), ומנורה תבעה בביהמ"ש החזר ההלוואה ממנו ומבני משפחתו, הוסכם שהמשיב יסייע בעדו בניהול מו"מ להקטנת החוב, על מנת להעמידו על פחות מ- 15,000,000 ש"ח. הוסכם, שהמשיב יהיה זכאי לתמורה של 20% + מע"מ מכל סכום שיצליח להפחית מהאמור. נראה שהצדדים סברו שלמשיב הכישורים, שמא הקשרים, אצל אנשי מנורה,להצליח במשימה.

הצדדים לבוררות נחלקו  הן בשאלת גובה הפשרה שהושגה לבסוף עם מנורה, והן בשאלה המרכזית של קיום תרומה כלשהי של המשיב להצלחת המו"מ או שמא המבקש, בין בעצמו, בין בסיוע צדדים שלישיים, ( סוכן הביטוח מר מיקי גרובר), הוא שהצליח להביא להקטנת החוב. על פי נימוקי הבורר, תרם המשיב להקטנת החוב ומאמציו הועילו, אם כי לא מצא שמלוא הפחתת החוב שהושגה צריכה להיזקף לזכותו. לשון אחר - הוא קיבל מקצת טענות שני הצדדים ובשיקלול הסופי ראה לפסוק לטובת המשיב את הסכום האמור.

פסק הבורר מ 3/6/12  בא כפסק  משלים, או מתקן, לפסק הבורר שניתן עוד ביום י"ז אדר תשע"ב     (11/3/12). בסיפא לפסק ציין הבורר את ההתלבטות בשאלה מה היה חלקו היחסי של מר גרובר, אל מול חלקו של המשיב בפשרה. הבורר קבע, בהמשך, שיהיה מוכן לשקול הערות נוספות של הצדדים, בכתב בלבד, ככל שיוגשו בתוך 14 יום לאחר מתן הפסק. משהצדדים מיצו הזכות שהוקנתה להם, ניתן פסק הבורר הסופי, נשוא הבקשה הנוכחית. השנוי המהותי שנעשה, היה בחישוב מדויק יותר של הסכום המגיע למשיב, על בסיס אותם עקרונות שכבר נקבעו קודם, אלא שלעת מתן הפסק הראשון לא עמד בפני הבורר סכום הפשרה המדויק עם חברת מנורה. אותה עת, על פי אומדן שערך, חייב הבורר את המבקש בסכום של 666,000 ש"ח ומע"מ. הצגת הנתונים המדויקים בשלב השני הביאה לקביעה המעודכנת, כפי שהובאה לעיל. לצורכי הבנת הרציונל שהנחה הבורר להגעה לתוצאה- יש לראות בשתי ההחלטות משום מקשה אחת.

עילת הביטול המרכזית הנטענת על ידי המבקש, הינה בכך, שלטעמו לא ניתנה לו הזדמנות נאותה להעיד את העדים הנחוצים ולהביא הראיות הקריטיות להוכחת גרסתו, ולפיה למשיב לא היתה כל תרומה בהקטנת החוב למנורה, מאחר שהגורם היעיל לחתימת הסכם הפשרה עם חברה זו, היה סוכן הביטוח מיקי גרובר, שניהל מגעים עם המשנה למנכ"ל מנורה, מר שי קומפל, ועם עורכי הדין של החברה. המבקש טוען כי הבורר לא איפשר לו להעיד את אלה, ועל כן נבצר ממנו לבסס גרסתו ולשכנע הבורר בכך שהמשיב לא תרם מאומה להשגת הפשרה.

משאין חולק שהשאלה של תרומת המשיב להפחתת החוב למנורה היתה הפלוגתא המרכזית בפני הבורר, טוען המשיב, שמשנבצר ממנו להביא ראיות לנדון, עומדת לו עילת ביטול לפי סעיף 24 (4) של חוק הבוררות תשכ"ח- 1968.

טענה מרכזית זו חוזרת בבקשת הביטול בווריאציות שונות המשתבצות לעילות ביטול נוספות שלפי סעיף 24 לחוק הבוררות, אך למעשה מדובר באותה טענה באדרת שונה.

עילות ביטול נוספות או שנזנחו במהלך ההתדיינות והגשת הסיכומים, ואין מקום וצורך לבררן עוד, או שלא פורשו בבקשת הביטול, ומהוות הרחבת חזית, ובעטיה אין מקום ללבנן. למעלה מהצריך, וטרם הדיון בטענה המרכזית, אציין, שבחנתי, למען הזהירות, הטענות הנוספות ומצאתי שאין בהן ממש לגופן.

כך, למשל, על פי הסכם הבוררות שבין הצדדים פטור הבורר ממתן נימוקים. הגם כך, טען המבקש, בין היתר, שפסק הבורר אינו מנומק וכי לא ניתן להבין ממנו כיצד הגיע הבורר הנכבד למסקנותיו. מעבר לכך שהבורר היה פטור ממתן נימוקים, ודי בכך לדחות הטענה, אומר אך זאת, שלטעמי ניתן להבין היטב מתוך הפסק מהם השיקולים והנימוקים שביסודו, ואלה נקובים בהרחבה. יוצא שגם לגופה של טענה זו אין בה ממש. ההנמקה המרכזית נשענת על התאמת אותם 20% שהוסכמו במקור, למצב שנוצר בשטח. הבורר השתכנע שתרומת המשיב להפחתת סכום תביעת מנורה לא השתרעה על כל הסכום שנחסך אלא הועילה להשיג שני שליש הימנו. השליש הנותר - אין לזקוף לזכות המשיב. הבורר ראה בפועלו של המשיב את אחד הגורמים, אם כי לא היחידי והבלעדי, להשגת הפשרה.חישוב הפסק מבוסס, איפוא, על שני שליש מתוך 20% של ההפרש בין סכום תביעת מנורה המקורית לבין סכום הפשרה שהושגה. הנמקה זו ברורה ומובנת ואין יסוד לטענות המבקש ביחס אליה.

באשר לנימוקים מדוע, מלכתחילה, קבע הבורר שיש למשיב תרומה כלשהי להפחתת החוב, אתייחס בהמשך, בזיקה לדיון בסוגיית הליבה, ודי לומר, כעת, שגם לנדון יש ניתוח מעמיק ומפורט במסגרת הפסק הראשון, וזה מאוזכר גם בפסק הסופי, ובהיבט זה מהווה  הניתוח חלק אינטגראלי של הכרעת הבורר במחלוקת בין הצדדים.

טענה אחרת, שיש לדחותה, אף ללא צורך בדיון מעמיק, עניינה חריגה מסמכות בכך שהבורר קבע מועדי תשלום והסדרים שחרגו ממה שננקב בהסכם בין הצדדים. בהינתן שגם צורת התשלום ומועדיו היו שנויים במחלוקת, ולפי ששטר הבוררות מנוסח בלשון רחבה וכללית, ומשתרע על כל "ענפי" הסכסוך, ברי שהבורר היה מוסמך להיזקק לא רק לקביעת החיוב גופו אלא גם לאופן פרעונו והסדרתו. שטר הבוררות קובע את כב' הרב בלסברג כבורר ב "כל התביעות ודו"ד (דין ודברים) שיש ביננו ...בנושא...תביעה ממונית וכל הדו"ד שמסתעף מענין הנ"ל ".

נעלה מספק, איפוא, שהבורר לא חרג מסמכותו עת נזקק להסדרי התשלום ומועדיו, שהיו שנויים במחלוקת ,פרשנית ואחרת, בין הצדדים.

כאמור, העניין המרכזי, ולמעשה היחידי, שטעון ליבון ובירור, הינו הטענה בדבר אי מתן הזדמנות נאותה להעדת עדים חשובים מטעם המבקש.

לאחר הגשת הסיכומים בתיק הנוכחי, ערב מתן פסה"ד, הוגשה ע"י ב"כ המבקש בקשה להוספת ראיות, בדמות תצהיר של מר שי קומפל סמנכ"ל מנורה ומכתב של עו"ד ארז דר- לולו, מפרקליטי חברה זו, כאשר שני אלה תומכים בגרסת המבקש בדבר היות מר גרובר הגורם היעיל והמסייע בגיבוש הפשרה ובדבר היעדר תרומה משמעותית כלשהי של המשיב לנדון.

בקשה זו להוספת ראיות נדחתה על ידי, מנימוקים שפורטו, אולם, אחזור ואטעים, כפי שנעשה גם בהחלטה הדוחה הבקשה- אין חולק על כך כי עדים פוטנציאליים שיכלו לשפוך אור על חלקו ותרומתו של המשיב בהשגת הפשרה- היו בגדר ראיות חשובות להכרעת הבורר, וככל שהתבקשה העדתם- במועד הנכון ובדרך הנאותה-ראוי וצריך היה לאפשר הבאתם. זוהי נקודת המוצא וזו הנחת העבודה לעת ברור בקשת ביטול הפסק כעת. תוכן אותן עדויות, לגופן, האם הן מיטיבות עם עניינו של המבקש, אם לאו, אינו רלוונטי. ההליך אינו השגה וערעור על נכונות ממצאי הבורר ברמה האוביקטיבית. עניינו בבירור השאלה האם ניתנה למבקש הזדמנות נאותה להוכיח גרסתו. ולהעמיד בפני הבורר מסד נתונים ראוי מטעמו, טרם מתן הפסק.

מהראיות שהונחו בפני, לרבות חקירתו הנגדית של המבקש בפני, עולה, ראשית לכל, שאין מקום כלל לטענה בדבר אי - העדת מר גרובר עצמו. תצהיר מפורט מטעמו של זה, היה מונח בפני הבורר ושימש אותו לעת מתן הפסק הראשון. ככל שמי מהצדדים צריך היה לעמוד על העדתו וחקירתו בפני הבורר, מדובר היה במשיב דווקא, לו חפץ לחוקרו בחקירה נגדית. אין לצד המגיש תצהיר עדות ראשית של עד מטעמו זכות קנויה לכך שאותו עד יוזמן להעיד אם בעל הדין שמנגד אינו מבקש לחוקרו. חזקה על מגיש התצהיר שהעדות הראשית הגלומה בו היא זו המשקפת את מה שהוא חפץ להביא מפי אותו עד, בצורה מיטבית, והמשרתת את האינטרס של בעל הדין שמטעמו מוגש התצהיר.  משום מה, סובר המבקש, שהיה על הבורר להזמין לעדות, אף ביוזמתו, את מר גרובר, ושניתן היה, בהזדמנות זו, לחלץ מפיו דברים נוספים שיתמכו בגרסתו ובטענותיו של המבקש. באורח תמוה אומר המבקש כי " אני חשבתי שמר גרובר יוכל להרחיב על דברים שלא מופיעים בתצהיר שלו" (עמ' 10 ש. 10 לפרוטוקול) אין לקבל עמדה זו ואין לתיזה זו בסיס משפטי או אף כזה המעוגן בהגיון הדברים.

אשר להעדת מר קומפל ועורכי הדין של מנורה ( אגב, אין זה מדויק לומר שגרסת קומפל נעדרה לחלוטין מהראיות, הוגש מכתב מסוים מטעמו, והבורר מתייחס אליו בפסק,כפי שנראה בהמשך),

 עולה, גם אליבא דמבקש עצמו, שפניות מסודרות בכתב, מצידו, לבורר,במישור זה, התקיימו אך ורק בין מועד הפסק הראשון, 11.3.12, ועד מתן הפסק הסופי ב 3.6.12. אולם - לא זה השלב הדיוני הרלוונטי להזמנת עדים אלה ומדובר בניסיון ל"מקצה שיפורים ראייתי" שבא לאחר שהבורר כבר נתן נימוקיו העקרוניים המפורטים לפסיקתו, בהחלטת 11.3.12, ואף בניגוד להוראתו המפורשת של כב' הבורר, שהגביל את זכות הטיעון הנוסף לקראת מתן הפסק הסופי, ל "הערות בעניין בכתב בלבד עד 14 יום מפס"ד זה בפקס ..." (ההדגשה קיימת במקור).

פרק הזמן הרלוונטי שבו מותר היה וצריך היה לפעול לזימון העדים שהמבקש סבר שיועילו לביסוס גרסתו, היה טרם מתן אותו "פסק ראשון" של 11.3.12. אין חולק, והמבקש מאשר זאת בעדותו, שמעולם לא פנה בצורה מסודרת ובכתובים לבקש הזמנת עדים אלה במועד. לטענתו "ביקשתי בעל פה כמה פעמים. לא העליתי על דעתי שהוא לא יביא אותם. זה היה לפני הפסק הראשון... במהלך הדיון הראשון, במהלך הדיון השני, ואני חושב גם בשיחת טלפון...התשובה היתה שאני אזמן אותם" (עמ' 8 ש. 11 עד 13). כאשר הוא נשאל מה השיב הבורר על כך, תשובתו שנאמר לו "שהוא לא יכול לזמן ושאני אביא אותם... התשובה היתה שאני אזמן אותם".